מזכרונות ראשונים

מכתב למערכת

בן פתח-תקווה זוכר את ראשוני מושבתו – אריה שטראוס

["הבוקר לילדים", 11.11.1943, ו' חשון תש"ד]

 

לאם המושבות ולצעירה בערים, פתח-תקווה, מלאו ביום ז' חשוון תש"ד שישים וחמש שנה למן היום אשר בפעם הראשונה פלח המחרשה את אדמתה [התאריך אינו מדוייק. התלם הראשון נחרש בחנוכה תרל"ט, אחרי הגשמים]. רבות סבלו המתיישבים הראשונים מהקדחת הממארת ומהתנפלויות השכנים. אך הם התעקשו ולא שמו לב לכל זאת. הם יבשו את הביצות, נטעו עצים, בנו בתים והנחילו לנו, לנכדים, את פתח-תקווה, תפארת השרון. מושבתנו שימשה פתח תקווה לשאר המושבות, אשר כבנות נחשבו לה והיא אימן.

 

חמישה היו מייסדיה, והם: אליעזר ויהודה ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון. הם הניחו את אבן היסוד לאם-המושבות. יואל משה סלומון אמר: "איך ינעם לנו זיו קרני השמש בעוד שארץ חמדתנו לוטה בערפל?" הם התגברו על כל הצרות בעזרת המרץ הרב ואש ההתלהבות אשר היתה בליבם. כיום מונה מושבתנו עשרים אלף נפש, כן ירבו. מושבתנו היא הנזר לשרון. היא אם המושבות.

 

אזרי כוח, אם המושבות והצעירה בערים! הצליחי. בל תיכשלי לעולם!

 

 

משבוע לשבוע – טיול "הבוקר לילדים" לפתח-תקווה

[נדפס ביום 30.12.1943, ג' טבת תש"ד]

 

הסיור הראשון שלנו, בעקבות חלוצים, היה בפתח-תקווה, למלאת לה שישים וחמש שנה. ביום ד', א' בחנוכה, הוסעה שיירה גדולה של ילדים אל אם-המושבות, בשיירה השתתפו ילדים וילדות מבתי-ספר שונים שבתל-אביב. תחילה תמהו קוראינו הקטנים: מה טיול זה מטיולים? ואולם, לאחר שחזרו הביתה, מלאים רשמים והשראה מן הטיול היוצא מגדר הרגיל, לא היה קץ להתלהבותם.

 

השיירה הובאה אל "בית-האיכר", סמלה של פתח-תקווה החקלאית. שם בירכה אותם הגברת שושנה גיסין בשם המושבה. מעל גג הבית הראה להם מר יוסף קבנצל [לימים ח"כ יוסף תמיר יבדל"א, שהיה עיתונאי "הבוקר" במושבה] את המושבה ונופה וסיפר בקצרה את תולדותיה: מעשה בביצת-מארה שנהפכה בעמלם ובדמם של יהודים לגוש נפלא של רחבי שדות, פרדסים, בתי-מידות וכבישים מטופחים. המורה הוותיק רבי יהודה שפירא נשא את ברכתו בשם בית-הספר פיק"א שבפתח-תקווה. הילד אריה שטראוס, בן המקום, בירך את הבאים בשם משלחת קוראי "הבוקר לילדים", שבאה לקדם את פני האורחים. על הברכות השיב אברהם פינגר מתל-אביב, בן שתים-עשרה.

 

לאחר שנתכבדו האורחים בפירות הדר – יצאו מסודרים לביתו של ר' יהודה רַאבּ, אחרון הראשונים. היה זה מראה נוגע עד הלב – הפגישה בין החורש הישיש, בן השמונים-וחמש, ובין ניצני הדור החדש. בקול רוטט מהתרגשות של שמחה בירך רבי יהודה את שוחריו הצעירים, שילכו בדרכם של החלוצים הראשונים ויהיו חורשים טובים ושומרים חזקים על כבוד עמם ומולדתם. יצחק דברה מתל-אביב, בן שלוש-עשרה, קרא לפניו ברכה, פרי עטו – והישיש הנרגש חיבקו ונישקו.

 

במחיאות-כפיים סוערות לכבוד החלוץ הישיש יצאו הילדים אל גלעד, היא האבן שעל-ידה נפל אבשלום גיסין חלל, במאורעות תרפ"א. בנימין שטמפר, שנודע אז באומץ ליבו, בהביאו למגנים, בסכנת נפשות, נשק ומים, והוא אז נער בן ארבע-עשרה. החיה לפני האורחים את פרשת הימים הנוראים ההם: כאשר עמדו עשרות אחדות מגיבורי פתח-תקווה בפני אלפי פורעים – ויכלו להם.

 

ומכאן, על פני מצבת הארבעה, מצבת זיכרון לארבעת הגיבורים שנפלו באותם הימים [ששכנה בגן קטן דרומית לבית העירייה הישן, בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי ציון], לביתו של אברהם שפירא. החייל הזקן, עודנו זקוף ורענן, קיבל את פני האורחים בחורש היפה שבחצרו. לאחר שהוצג על ידי העורך – סיפר אברהם שפירא פרקים מפרשת עלילותיו המרתקות.

 

עוד ביקור בבית-הכנסת – והחבורה הוסעה חזרה תל-אביבה. טיול זה היה לילדים מאורע גדול. עין בעין ראו אחדים מראשוני החלוצים. שמעו מפיהם את פרשת עברם, הצטלמו איתם, עמדו במחיצתם.

 

הדריכו את המטיילים: מר יוסף קבנצל, מנהל סניף "הבוקר" בפתח-תקוה, המורה רחל איכילוב [ידידתו של הפרדסן הידוע פרץ פסקל], יצחק זיו-אב, ממערכת "הבוקר", והעורך [יעקב חורגין, שוודאי גם כתב את הדברים האלה].

 

* שבוע לאחר מכן, בגיליון 6.1.1944, י' בטבת תש"ד, הופיעה תמונה רבת משתתפים בטיול, ותחתיה הכיתוב, מנוקד:

 

 

טיול "הבוקר לילדים" בפתח-תקוה

 בתווך, על הכיסא, ר יהודה רַאבּ, אחרון המייסדים

 

* בין רגליו של יהודה רַאבּ בן עזר כורע ילד בן שבע שנתבקש אז לבוא לצילום כי ביתו היה סמוך לבית סבו. ילד שקרא מדי שבוע בשקיקה את השבועון "הבוקר לילדים" ובאמצעותו גילה לראשונה מחוזות חדשים ורחוקים, והתפתח, ועד היום הוא שומר את שלושה הכרכים הראשונים של השבועון – אהוד בן עזר (ראב).

 

* הילד בעל הבלורית הכורע בתמונה לצד ידו הימנית של יהודה ראב, בגובה הזרוע, מתחת לחץ, הוא יורם ארידור, כבן עשר. התצלום כאן הוא רק קטע מרכזי מהתמונה רבת המשתתפים, שנשתמרה במשפחת ראב, ואשר איכות הדפסתה המקורית בעיתון אינה טובה ולכן לא הובאה במלואה –

 

 

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, חי על גדת הירקון, מודה:

אני אינוּסתי הרבה נשים, גברים וגם ערבים, וַעֵז

 

כי אם נשיקה חזקה היא מעשה אינוס, אני אינוּסתי נשים רבות במהלך חיי, בייחוד במשפחה ואצל חברים, ואני אינוסתי הרבה גברים חברים, בייחוד מוֹסְקוֹבִּים, צעירי העלייה השנייה שבאו מרוסיה ששמה אינוסים של נשיקות חזקות הם מעשים של יום-יום, ובייחוד אינוסתי הרבה ערבים, פלחים ובדווים, שיח'ים ואפנדים, בפגישות יום-יומיות ובטקסי הסולחה שבהם השתתפתי ולעיתים גם ערכתי, ושפטתי ביניהם. ואני אינוסתי גם את העז שלי, שאני אוהב מאוד לנשקה על צווארה ולדגדגה תחת הזקנקן שבסנטרה, ואני גם הייתי איתה ביחסי מעסיק-נחלבת, מעסה שלוש פעמים ביום את עטיניה לחלב ולגיבון מה שאפילו הנשיא ביל קלינטון לא עשה לעיזה-פזיזה מוניקה לווינסקי תפוחת אברי הנקה, מקסימום תקע את שְׁפִּיצוֹ הערל במעלה דדיה הנרגשים לקראת עירטוּל מזכירתי, וחלב עיזים זה לא מה שמִפרש בודד הלבין שם באופק.

 

 

הגלויות של נרינסקי – נילי פרידלנדר / "עת-מול" דו-ירחון לתולדות עם ישראל וארץ ישראל

 

 

 

שירת המושבות- אליהו הכהן / "עת-מול" דו-ירחון לתולדות עם ישראל וארץ ישראל

 

 

חיטה עם עפר, חמור שנגנב ושאר סיפורי פתח תקווה – רמי יזרעאל / "עת-מול" דו-ירחון לתולדות עם ישראל וארץ ישראל