פתח תקוה בתיאורי סופרים

ברל כצנלסון

התהלך ברל כצנלסון כנדהם ברחובותיה של פתח-תקווה בביקורו הראשון בה, מייד אחרי עלותו: 'לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח-תקוה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק נוי… דירות עשירות ומטופחות'; אבל, לדעתו, 'אין זו היציבות והאמידות של האיכר בשרונה. זהו ברק-הנוי של בעל האחוזה או של הסוחר שלבו הולך שבי אחרי חיי בעל האחוזה'. (כתבים א')

י.ח. ברנר

תיאור של פתח תקוה (מתוך 'למה רגז ברנר')

עם כל הכבוד – הוא כותב – שאנו רוחשים לאלה שזכו להיות הראשונים לבונים, מחוייבים אנו להכריז על האמת המרה, כי מי שנושא את נפשו לראות בארץ-ישראל מרכז לאומי לחיים עבריים טבעיים, יכולה ראשון-לציון לשמש לו דוגמה יפה להיפך ממשאת-נפשו'.  'אם בפתח-תקוה אתם מוצאים את הבורסה עם כל הקלקול שבה, את השאיפה לאֶכּספלואטאציה ולהתעשרות על חשבון עבודת אחרים, הרי אתם מוצאים שם חלף זה גם חלק הגון של יהודים פשוטים, שעובדים בעצמם, ודור צעיר בריא בגופו, שגדל וחונך במושבה ומתחיל להתמכר לעבודה.  ומה אתם מוצאים בראשון-לציון? קוּלטוּרה זרה של הבּולוואר הצרפתי,

יעקב רבינוביץ ו י.ח.ברנר

לפני שמונים שנה, ב-2 במאי 1921, נרצחו בפרדס בשכונת אבו-כביר שעל גבול יפו ותל אביב, יוסף חיים ברנר וחמשת חבריו – הסופרים צבי ש'ץ, יוסף לואידור וצבי גוגיק, ובעל הבית יצקר ובנו אברמצ'יק. רצח ברנר נחרת לימים כמאורע קשה וטראומטי בתולדות הארץ. האיש, שביטא יותר מרבים את הרוח המוסרית, הנכונה והצודקת של הציונות המעשית, נפל קורבן לרצחנות שרירותית של פורעים ערבים.

דמותו כפולת הפנים, כסופר וכאיש מוסר במובן העמוק ביותר, רק התעצמה מאז בזיכרון הקולקטיבי שלנו. חייו ומותו חלחלו אל הספרות העברית, בעיקר אל השירה. כל אחד וה'שיר על ברנר' החביב עליו. אני זוכר לטובה דווקא את השורות הספורות שאצטט להלן, מתוך הפואמה ה'פאראפסיכולוגית', 'יעקב רבינוביץ בירמות', מאת שמעון הלקין. זוהי פואמה מרתקת ומלאת השראה, שמשום מה לא נחקרה ולא הוארה כראוי. דווקא היסוד המיסטי שבה, 'הקול' של יעקב רבינוביץ המת, ה'מכתיב' למשורר החי את שירתו, מפתיע, בלתי שגרתי ומושך לקריאה נוספת ולמחשבה.

הקטע הנדון מופיע באמצע הפואמה, ובו מצוטט ברנר במפגש עם סופרים בני העלייה השניה. דבריו מובאים בצורה קולעת ותמציתית, שספק אם ניתן למצוא דומה לה בשירים ובסיפורים האחרים שנכתבו על ברנר לאחר מותו. כשנזכרים בתי הסוהר העתידיים לקום במדינה היהודית שתיוולד, אומר ברנר 'ואנוכי…אהיה אסיר ראשון בתוך אחד מהם'.

מוטיב ההקרבה וההשפלה העצמית, כדי לשאת ולמרק את חטאיו הוא ואת חטאי אחרים, בא כאן לידי ביטוי מופלא. והכל בדרך של מסירה לשונית פאראפסיכולוגית מופלאה, כעין שרשרת קבלה ממש – מברנר שנרצח אל יעקב רבינוביץ, (1948-1875, מהפובליציסטים והסופרים הבולטים של העלייה השניה), וממנו אל המשורר, המבקר והחוקר שמעון הלקין. והוא, הלקין, כתב את הפואמה המיוחדת הזאת בנובה-סקוטיה שבקנדה, על חוף עיירת הנופש המקסימה ירמות – זירה שאין רחוקה ממנה במקום ובזמן מזירת הרצח הנורא ביפו, בפרדס, החמסין הארצישראלי, באותו אביב של 1921.

הנה שורותיו של הלקין:

'- הגענו לביקור עם ערב / אצל אלף דלת גורדון בעין-גנים: / אני ולודביפול וברנר. הזקן / פרש גם מחצלת לכבודנו על / הגג, הגיש כיבוד, נו, מי-מעיין בכד. / והשקיעה היתה יפה: נשקפת לה / מחרישה על פני הים, והחולות / מעין-גנים ועד לחוף – מידבר אחד / דק כחלל, דומם גם הוא וגם בטוח / בשיממון עולם שלו. מה אז היתה / כל תל-אביב? הפסיק לפתע לודביפול / את הדממה: הלא מדינה תהיה פה לנו; / וגורדון אחריו – יהיו גם בתי ספר / לאלפים. גם אוניברסיטה תהיה. / אמרתי אנוכי: תהיה גם משטרה, / גם בתי סוהר. אך סיכם הכל אז ברנר: / ואנוכי – אמר – אהיה אסיר ראשון / בתוך אחד מהם'.

 

שתי ילדות בפרדס פורח/ אסתר ראב

"קרק… קרק… כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

– "לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד… אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת…"

– "כן, יש סוד…"

– "ואני, כבר נשקו לי!"

– "נשקו לך? מי?"

– "צביקה של מאשה…"

– "ואיך זה?"

– "זה פשוט, הוא שם את שפתיו אל שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת… וגם זו נשיקה – ואת שוכחת… ואותך עוד לא נשקו? ו'חקי'?"

– "לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

– "את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

– "עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

– "אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

– "אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם ערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו… שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה…"

– "ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

– "הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

-"מה זה חשובה? יפה? טובה?"

– "חשובה, זה משהו גדול, בלב לא רואים את זה רק מרגישים…"

– "חה חה חה… משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון. אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

 

 יעקב רבינוביץ, מתוך 'כובשים ובונים', עמ' 159- 162

 

 

 

 

יעקב רבינוביץ, פתח תקוה כמות שהיא

 

ש.צמח, פתח תקוה בעיני אנשי העליה השניה, מתוך 'כובשים ובונים', עמ' 157- 158