אברהם שפירא מגיבורי המיתוס הארצישראלי. את סוד קסמו של שפירא מוצאים בספרות הענפה המוקדשת לו.

בספר "אם המושבות פתח תקווה" מקדיש גצל קרסל עמוד אחד בו בולט ייחודו של שפירא במושבה. חריג יחיד הוא איברהים מיכה, הג'דע שבסיפורים שנכתבו עליו כבר אז תואר כך: ”הבדואי הגר, כשהוא פוגע בו בדרך, מרכין את כידונו ביראת הכבוד ומפנה לו את הדרך והילדים מנשקים את ידיו…. אברהים מיכה הוא יותר ערבי משהוא יהודי…"

"אברהם שפירא", ספרו בן שני הכרכים של יהודה אדלשטיין נכתב מפיו ועוסק בחייו. בעיקר הפרקים העוסקים במרדפיו של "השריף" וגששיו בכל מרחבי הארץ. סיפורים רומנטיים אלו מתחננים להיתרגם ל"מזרחוני" טלוויזיה כשאיברהים מיכה הוא גיבורם האמיץ המנצח תמיד כדרכו של "שריף" מהסרטים.

עלייתו ועליית משפחתו קדמו לעלייה הראשונה, אביו שהיה ליטאי עבר לאוקראינה כדי לעבד אדמה, הפך לסוחר, ובשנת 1880, בהיותו בן שישים חיסל עסקיו ועלה עם ילדיו ובני משפחותיהם לארץ ישראל. חלקם שב וירד לרוסיה וחלקם התיישבו בירושלים. רק מיכאל ואחיו הצעיר אברהם הלכו לפתח תקווה, התפרנסו מעגלונות והקימו משקים חקלאיים.

מגיל 12 למד אברהם ערבית,רכיבה ושימוש במקל להגנה עצמית. בתוך שנים אחדות התפרסם כלוחם עז ובלתי מתפשר. המושבה חותמת אתו על חוזה לפיו הוא אחראי לביטחון הנפש והרכוש במושבה. כשומר מפיל פחדו על גנבים ושודדים, וזוכה לכבוד רב המתבטא בכינוי הדבק בו מאז, " איברהים מיכה, שייח' בן השייחי'ים". יותר ערבי משהוא יהודי בלשון סופר אלמוני ב"השילוח".

את מה שראה דור זה באברהם שפירא היטיב לבטא המשורר אלתר לוין (אסף הלוי איש ירושלים) כפי שהופיע בעיתון "עבר ועתיד בבודפשט" :" איש היה בארץ יהודה, בנחלת מטה בני עידן. שמו איברהים מיכה, ושם איברהים מיכה יצא בכל גבולות הארץ מחבל ארם ועד מדבר ערב, מחרן ועד עציון גבר, וממזרח הערבה עד קצות הים הגדול. במיכה נשבעים השבטים הרחוקים ו"בגיבור" נשבע הבדואי. כי אין כאיש מיכה בכל ארץ העברים, איש הוא ורגיל' לעמיתו גיבור מגיבורי הקדמונים וחרבו מורשת הנפילים מאז".

במושבה קם טיפוס של יהודי שכל עצמו גא ושומר על כבודו וזכותו ואינו נותן להתעלל בו.

שפירא שמתבגר הוא חלוץ בטיפוח יחסים תוך טיפוח מתמיד של מידת גבורה. תוך כדי עבודתו חודר להווי המיוחד של הפלאח תוך הכרת אורחות חייו. הוא לומד להשתמש בנשק, לומד תעלולי רכיבה ומעורר התפעלות של הערבים. הרפתקנותו היא אמצעי לרכוש את אמונם של הערבים ובתוקף תפקידו הוא חורג מחוץ לתחומי המושבה ונע על פני כל הארץ ללא פחד. עמדה לו כמובן ידיעת שפת השכנים ונימוסיהם.

כמי שעמד בראש השמירה היו תחת פיקוחו שומרים ערבים שהוציאו לו שם של גיבור שאינו יודע רהב כשנוגע הדבר בנפש וברכוש של יהודים. מיוחדת וסבוכה הייתה מערכת היחסים בינו ובין שבטי הבדואים ובמיוחד שבט אבו קישק. שבט זה שהשתתף בניסיון להחריב את פתח תקווה במאורעות תרפ"א חתם שנתיים מאוחר יותר על "הסכם שלום" עם המושבה, כששפירא בנחישות מוביל להסכם לפי כל הכללים המקובלים על הבדואים, הסכם שעמד לה, לפתח תקווה, שנים ארוכות.

בזכות הסכם זה התפרסם כרודף צדק ללא משוא פנים. הודות לכך נעשה למוסד שיפוטי בין יהודים לערבים. ביתו וחצרו היו כחצר נסיך אגדי בה הצטופפו ערבים ובדואים שבאו לבקש צדק ומשפט. "… להינות ממנו עצה ותושייה ויש שיבכרו עצתו על פני עצת השייח'."

כשמבקרים בארץ ישראל אורחים רמי מעלה ונכבדי היישוב כברון רוטשילד, ראשי  ומלווה אותם במסעותיהם ואף משמש כמתורגמן בפגישותיהם עם הערבים. במשך השנים התרגלו אישים אלה ששפירא הוא חלק אורגני מהופעותיהם הפומביות.עלילותיו של אברהם שפירא משתרעות על פני עשרות שנים ותקצר היריעה מלספרם. הישוב ומנהיגיו מוקירים את האיש בביקורים בביתו ובמסיבות שנערכות לכבודו. במכתב שנשלח ע"י דוד בן- גוריון – שדה בוקר: "…עליך נאמר אחד בדורו…"

במסיבה לכבוד יום הולדתו התשעים אמר יצחק זיו-אב :"איכרי ישראל מלווים בעיניים כמהות את דמותך התמירה בעודך פוסע על אדמה אשר הינה יהודית בזכותך" ומוסיף מ.צבי איזקסון "פרשת חייך הפכה לאגדה בעודך איתנו – זכות זו ניתנת רק לבודדים".

אברהם שפירא זוכה עוד בחייו להוצאת ספרו על ידי יהודה אידלשטיין וחוג ידידים – 1938.  ליום הולדתו ה – 85 פורסם הספר אברהם שפירא – ותיק ההגנה והשמירה ע"י גסל קרסל. פנחס רשיש ועריית פתח תקווה מכבדים אותו ביער על שמו בהגיעו לגיל תשעים.