"… כילדים אנו תמיד נחוש את המושג בית ספר כמקום בו אנו פוגשים את החברים, כמקום בו אנו לומדים את המילים הראשונות שלנו, כמקום בו אנחנו מתפתחים ונפתחים לעולם מופלא של ידע.
וכמבוגרים המושג בית ספר תמיד משאיר ניחוח של נוסטלגיה על שחר ילדותינו והתבגרותנו בית ספר היה המקום בה הכרנו את ההיא, יצאנו על ההוא ובעצם עולים בנו משפטים כגון: "זוכר את ההוא מהבית-ספר".
בית-ספר הוא ההתחלה של כולנו… וגם בערוב ימינו אנו תמיד נזכר במשחקים, בהיכרויות, בהתרגשויות, בטיולים שהבית-ספר העניק לנו.
בית-ספר מזמן הפסיק להיות מונח של מבנה או מוסד חינוכי אלא הפך בתרבות הישראלית כמקום מרכזי להרבה זיכרונות בימי ילדותינו והתבגרותנו."
מתוך דבריו של ויצמן יוסף באתר "בית ספר".
קישורים בנושא: נוסטלגיה אונליין
שיעור מולדת – זיכרונות מבית הספר
זִכְרוֹנוֹת מוֹשָבָה / נתן יונתן
בֵּית סִפְרִי וּמוֹרֵנוּ הַטּוֹב
הַמַּחְזוֹר הַכַּף- בֵּית. בֵּית- סִפְרִי. בַּיִת סָב גַּם צָעִיר הוּא לָנֶצַח
עַל סִדְקֵי זִקְנָתוֹ וּקְמָטָיו שִׁכְבַת- סִיד לְבָנָה מְכַסָּה.
אַף אֶצְלִי, מִשּׁוּם- מֶה, בִּצְדָעֵי, קְוֻצַּת- לֹבֶן פּוֹחֶזֶת הַנֵצָּה.
לוּ אָצִיץ בְּסוֹרֵג- הַגָּדֵר
(בַּל תִּרְאֵנִי הוֹזֶה- פֹּה עֵין זָר)
הַיְלָדִים שׁוֹאֲנִים. וּפִּתְאֹם: צִלְצוּלֵי- פַּעֲמוֹן עַזֵּי- מֵצַח,
אַךְ לִבֵּנוּ הוֹלֵךְ לַמִּשְֹחָק וְרַגְלֵנוּ פּוֹרַעַת מוּסָר.
כִּי בִּפְאַת בֻּסְתָּנֵי- הַזֵּיתִים יֵשׁ מִגְרָשׁ מְעֻקָּם כְּצַלֶּקֶת:
סַנְדָּלַיִם הֻצְּבוּ שְׁעָרִים, וַאֲנִי, נַעַרְכֶם, הַשּׁוֹעֵר.
שָׁם, בַּהוּא הַמִּגְרָש הֶעָלוּם – אַל תִּרְאוּ שֶׁטָּרוּשׁ אַף עָקֹם- הוּא
שֶׁרַק טֶנִיס, כַּדוּר זְעַרְעָר בֵּין רַגְלֵי- הָרָצִים מִסְתַּחְרֵר –
גְּאוֹנֵי- כַּדוּרֶגֶל כִּשְׁמוּלִיק וּשְׁפִּיגֶל מִמֶּנּוּ יָקוּמוּ –
חֲנִיכָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּגְרָשׁ, שַֹחְקָנִים שֶׁל אוֹתָה הֶחָצֵר.
ח' שָׁנִים מִכִּתָּה אֶל כִּתָּה. עֶלְבּוֹנוֹת וּשְֹמָחוֹת לְאֵין- קֵצֶה
וּנְשִׁימַת- רְוָחָה עִם סִיּוּם: שֶׁפְּטָרָנוּ סוֹף- סוֹף, דַּרְדָּקִים!
אַךְ בִּפְאַת- עַפְעַפֵּינוּ דִּמְעָה בַּיְשָׁנִית רֶגַע- קָט מְנַצְנֶצֶת –
לְחִיצַת יַד מוֹרֶה מִזְדַּקֵּן – מַר גּוּזָנִי, חַיִים אֲרֻכִּים!
מִי יוֹדֵע לְאֵיפֹה נֵלֵךְ: מַה- חַטָּאת לְפִתְחֵנוּ רוֹבֶצֶת,
אֵיזֶה- אֹהֶל נָלִין בָּדְּרָכִים, אֵיזֶה- בַּיִת יָדֵנוּ תָּקִים.
לֹא נוֹדַע- אָז מַה- נַּעַשֹ בָּהֶם, בִּפְסוּקֵי נְבִיאֵינוּ הָאֵלֶּה,
כַּמָּה- דֶמַע שָׁפַכְנוּ לֵילוֹת עַל גְּוִילֵי הַתַּנַּ"ךְ וּפְרָקָיו.
אַךְ עֵינֶיךָ, מוֹרֵנוּ הַטּוֹב, הֵן וַדַּאי יְלַוּוּנוּ- עוֹד סֶלָּה,
בְּמַבָּט- תּוֹכֵחָה זַעֲפָן עִם חִיוּךְ אֲבָהִי מְאֹהָב.
נְדַמֶּה כִּי חָכַמְנוּ מֵאָז, אַךְ אִמְרוּ- נָא, מָה עוֹד נַעֲשֶֹה- לָּהּ.
לְאוֹתָה אַהֲבַת- יְלָדִים שָׁנּוֹתְרָה עַד הַיּוֹם בַּלֵּבָב?
הִכַּרְנוּך, זָקֵן, אַל תַּחְשֹׁב! גַּם בִּשְֹחוֹק יִכְאַב לֵב וְלֹא פַּעַם
צָפִינוּ עַצֶּבֶת- בֵּיתְךָ הַחוֹרֶשֶׁת קְמָטִים עֲמֻקִּים,
כְּבָר שָׁנִינוּ מֵאָז קַ"ן פְּרָקִים, אַף שִׁנִּינוּ מָסֹרֶת וָטַעַם,
וְאִלַּפְנוּ שִׁנֵינוּ בִּינָה וְקַצְווֹת שְֹעָרֵנוּ כְּבָר גִּיר,
אַךְ בְּכָל שֶׁנִּפְגּשׁ בְּנֵי-אֱנוֹשׁ יְקָרִים, שָׁם נֵיטִיבָה לָדַעַת
אֶת פָּנֶיךָ, מוֹרֶה- הַיַּלְדוּת בְּכָל דְּיֹקֶן שֶׁל עֶצֶב נַכִּיר.
נְבָרֵךְ אַהֲלָן, כִּמְעַט טוֹב, גַּם הַלֶּחֶם מַסְפִּיק פֹּה (בְּקֹשִׁי…)
וְהַכְּתִיב עוֹד לָקוּי, כְּמוֹ- אָז, וְסִגְנוֹן- הַחִבּוּר לֹא נָקִי…
אֲבָל שָׁם, בְּנִבְכֵי- הַיַלְדוּת – בְּחֵיקָה אֶת רֹאשֵׁנוּ נִכְבּשָׁה –
מִתְנַשֵֹּא רֹאשׁ מוֹרֵני גֵאֶה וְעֵינָיו צוֹפִיּוֹת מֶרְחַקִּים –
הֵן לִמְּדוּ בַּעֲמַל- הַחַיִּים וּבְמִרְיָם, כִּי כָּבֵד לִמְצֹא אשֶׁר.
עַל כָּל- אֵלֶּה יִשָֹּא שׁוּב בְּרָכָה, מַר גּוּזָנִי, חַיִּים אֲרֻכִּים!
