אסתר ראב 1894 – 1981 
משוררת
משוררת
המשוררת אסתר ראב נולדה בפתח תקוה לאביה יהודה ראב ממייסדי המושבה ופותח התלם הראשון בה.
אסתר נולדה ב- 1894 והיתה ילדה שובבה. רפורמה בחינוך ב- 1909 הביאה להפסקת לימודיה. בהיותה בת 15, אביה אסר עליה ללמוד בבית הספר המעורב. פתיחת בית הספר החקלאי הביאה להמשך לימודיה למשך שלוש שנים נוספות. מתוך הערצה לאנשי העלייה השנייה עברה לחיות בדגניה, ממנה חזרה אחרי שנה בעקבות מחלה. ביומנה כתבה "כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים". בשלהי מלחמת העולם הראשונה עבדה כמורה בבן שמן והתחילה בכתיבת שירי קמשונים.
אסתר ראב הייתה דמות יוצאת דופן במושבה והתגאתה בעצמאותה: "אני שונאת את העדר" נהגה לומר.
אישיותה המיוחדת משתקפת בשירתה. אסתר הרגישה קשר עמוק לארץ ישראל – לריחותיה, לצבעיה ולנופיה. היא תפשה עצמה כ"דרדר השדה" ואכן קוצים ודרדרים זוכים בשירתה למקום מיוחד. אסתר העריצה את אביה הערצה רבה: "אני בת אבי ולא בת אמי" העידה על עצמה.
פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך: "מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ… והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה… אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר… סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים… שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת".
היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות: "אבא, בחריש, היה הכוח, בה"א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב"חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם, הוא דיבר אתם, הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו הייתה הונגרית או קריאות מיוחדות להם, הייתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה:"אוממ… דיו, דיו…" – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש…"
ב"ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב מאת: אהוד בן עזר נפרשים פרקי חייה המרתקים של המשוררת .
דבש חייה היו שנות ילדותה במושבה, נופי ארצה על החי והצומח שבהם, עושרה, ידידיה, ביתה בתל אביב שהיה מקום מפגש לסופרים ולציירים בראשית שנות ה-30, ויותר מכל – שיריה, שנכתבו במרוצת יותר משישים שנה, עד סמוך למותה בגיל 87; וימי לענה – אלה היו אכזבות אהבותיה ונישואיה, שנות שתיקתה, ערירותה, עונייה והיותה חשוכת-ילדים ונרדפת בסיוטיה.
על שירתה כתב הסופר יהושע קנז: "קריאה בשירים אלה היא חוויה ארצישראלית, ים-תיכונית, חוויה אמנותית ממדרגה גבוהה שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור."
אסתר נפטרה באלול תשמ"א -1981 והיא בת 87 ונקברה בחלקת ראשונים בסגולה –פתח תקוה על מצבתה נחרטו השורות מתוך שירה "נשורת" "מתקו לי רגבי עפרך/מולדת-כאשר מתקו לי/ענני שמייך"
רשימת ספרים ופרסומים
– קמשונים (שירים), בהוצאת הדים, תר"ץ 1930.
– שירי אסתר ראב (כולל "קמשונים"), בהוצאת מסדה, תשכ"ד נובמבר 1963.
– תפילה אחרונה (שירים), בהוצאת עם עובד, 1972.
– המיית שורשים, מבחר שירים מתוך ספריה הקודמים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
– ילקוט שירים, מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות: אהוד בן עזר וראובן – שהם. בהוצאת "יחדיו" ואגודת הסופרים העברים, 1982.
– גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, בהוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1983.
לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים:
– כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה – 100 להולדתה של המשוררת, 1994.
– כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001.
– כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה – 100 להולדתה של המשוררת, 1994.
– כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001.
– אהוד בן עזר, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב 1998.
– צבי לוז, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: "מציאות ואדם בספרות הארץ- ישראלית", דביר, תל-אביב 1970.
– צבי לוז, "שירת אסתר ראב", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1998.
– דן מירון, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991.
– ראובן שהם, "בת הארץ
