פתח תקווה זכתה לתואר "אם השמירה העברית בארץ ישראל". כבר מראשית הקמתה קבעו המייסדים בתקנותיהם: "יקבעו משמרות של שומרים בלילה, שנים שנים יעמדו על המשמר ויסובבו בחוצות מקום הישוב בכלי נשק בידם". השומרים נודעו בעוז רוחם והיו מופת לדורות של מגינים. 

ראשית השמירה בפתח תקוה 1878 – 1918

פתח-תקווה זכתה לתואר 'אם השמירה העברית בארץ ישראל'. 

עם מייסדי המושבה נימנה גרעין של יהודים אמיצים, שעסקו בשמירת המושבה ושדותיה והיו למופת בעוז רוחם. שומריה ואיכריה הראשונים היו: יהושע שטמפפר, יהודה ראב, יעקב זרמתי, דאוד אבו יוסף, מיכל לייב כץ, סנדר חדד, מנדל קופלמן, אברהם שפירא  ואחרים. 
כבר  בספר התקנות של חברת פ'ת קבעו המייסדים: 'יקבעו משמרות של שומרים בלילה, שנים שנים יעמדו על המשמר ויסובבו בחוצות מקום הישוב בכלי נשק בידם'.

בחורף שנת תרמ'ו – 1886 חזרו מתיישבי המושבה לעבד את אדמותיהם. בשנה זו היתה ההתנפלות הראשונה על פתח תקוה. ההתנפלות הותירה זעם ותדהמה בישוב בארץ ובגולה. הרב פרומקין מתאר: 'כולם במוטות עבות וארוכות עם מסמרות נטועות בראשיהן' .

במשך השנים הוכיחו שומרי המושבה לערבים כי היהודי איננו 'וולד אל –מות' ועל פגיעה ביהודים ורכושם לא יעברו לסדר היום. דורות של שומרים ומעשי גבורה מצויים בין הקברים בחלקת הראשונים בבית הקברות ל פתח תקוה.      

 

השומרים הראשונים

יהושע שטמפפר

יהושע שטמפפר, ממייסדי המושבה, היה היחיד שזכה בתואר 'ראשון להגנה בארץ ישראל' שניתן לו ע'י אליהו גולומב. יהושע שטמפפר קירב אליו עזי רוח ונלחם במסירות נפש כדי להגן על האדמה והרכוש  גם אם נאלץ לצאת לקראתם בשבת מבית הכנסת.

 

יהודה ראב

יהודה ראב, היה החורש הראשון והשומר הראשון של המושבה. ביתו שימש כמרכז השמירה בפתח תקוה.  יהודה היה זה ששכנע את השומר הפלאי דאוד אבו יוסוף והשומר זרמתי, לשמש כשומרים במושבה. מהם למד דרכי לחימה והתגוננות שהתבססו על היכרותם עם הערבים. בביתו עשה את צעדיו הראשונים השומר סנדר חדד שהפך לסמל השומר ללא חת. יהודה ראב היה היחידי ממייסדי פתח תקוה שזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. על מצבתו חרותים מחרשה ורובה המבטאים את חלקו בראשית החיים במושבה.

 

סנדר חדד

סנדר חדד

אביו של סנדר היה נפח ומכאן הכינוי 'חדד' (נפח בערבית). סנדר הגיע לפתח תקוה עם הביאליסטוקאים ומיד התבלט באומץ רוחו. תורתו, אותה הנחיל לתלמידיו, היתה: 'איזהו גיבור? זה שאיננו פוחד לספוג מלקות אך גם יודע לחלק מלקות…'. במשך שנותיו בשמירה השתמש אך ורק בכלי נשק קרים והתבלט בשימוש בנבוט. הוא התפרסם בין ערבי האזור כ'חוג'ה סנדר'. 
סנדר חדד נפצע אנושות בדרכו לבאר טוביה ונפטר מפצעיו. כשהגיעה הידיעה לפתח תקוה יצאו בני המושבה להביאו לקבורה בפתח תקוה. על קברו מצבה ובה תבליט של הנבוט המפורסם נבוט זה נמצא במוזיאון הראשונים בבית יד לבנים.

 

אברהם שפירא

אברהם שפירא מגיבורי המיתוס הארצישראלי. זכה במהלך חייו לכינויים רבים ובהם 'הגדע", 'שייח' אברהים מיכה' ו'זקן השומרים'. שפירא  קבע את הכלל הראשון בשמירה ' לא להרוג ולא להיהרג'.

מגיל 12 למד אברהם ערבית, רכיבה ושימוש במקל להגנה עצמית. בתוך שנים אחדות התפרסם כלוחם עז ובלתי מתפשר. המושבה חתמה איתו חוזה לפיו הוא אחראי לביטחון הנפש והרכוש במושבה.  תחת פיקוח והיו  שומרים ערבים ויהודים. עמד בראש המגינים במאורעות תרפ'א, ושנתיים מאוחר יותר חתם על 'הסכם שלום' בין שבט אבו קישק למושבה. בזכות הסכם זה התפרסם כרודף צדק ללא משוא פנים .ונחשב  למוסד שיפוטי בין יהודים לערבים.  '… להינות ממנו עצה ותושייה ויש שיבכרו עצתו על פני עצת השייח'.'

במשך שנים ארוכות שימש שפירא כמלווה אישי של הברון רוטשילד בכל מסעיו בארץ ישראל. בתקופת השלטון הבריטי שימש כשומרו האישי של ויצמן ונמנה עם מלווי האישיים של הנציב העליון הרברט סמואל. הוא התלווה וארח את כל המבקרים במושבה ובהם: הלורד מלצ'ט , הלורד מילנר, סיר ארתור ווקפ, רונלד סטורס, הלורד בלפור וחברי  ההנהלה הציונית. שפירא ממלא תפקידים מקומיים נוספים שימש כחבר ועד המושבה.

הישוב ומנהיגיו הוקירו מאד את האיש  ובמכתב שנשלח ע'י דוד בן- גוריון נכתב: '…עליך נאמר אחד בדורו…'

אברהם שפירא נפטר בגיל 95 בשנת 1965 ומכאן כינויו 'זקן השומרים'.

המאורעות 1921 – 1939

כָּךְ נוֹתְבִים הַחַיִים נְתִיבָם / נתן יונתן

בֵּין בָּתֵּי הַפּוֹאֶמָּה הַזֹּאת לֹא נַשְׁכִּיחַ פִּשְׁעֵי-בֹּעֲזַיִךְ,

עַל מָכְרָם פּוֹעֲלִים עִבְרִיִים לְחֶרְפַּת אַבְטָלָה וְרָעָב,

לְמֵרוּץ אַכְזָרִי בְּעִדּוּר, גּוֹחֲנִים עַל עָפָר פַּרְדֵּסַיִךְ,

לְאַלַּת הַשּׁוֹטֵר הַנָּכְרִי, לְהַלְמוּת דָּרְבוֹנוֹת- מַגָּפָיו.

לֹא אֶחָד מִמִּשְׁמֶרֶת- עוֹבְדִים עוֹד נוֹשֵֹא אוֹתוֹת –טֶלֶף- סוּסַיִךְ

וְיֵשׁ קֶבֶר בְּבֵית- הָעַלְמִין לְאֶחָד שֶׁכָּרַע וְשָׁכֵב.

כָּךְ נוֹתְבִים הַחַיִּים נְתִיבָם מִבְּקָתוֹת שֶׁל חֵמָר וְסוּף פֶּרֶא.

כְּפָר- מְלַבֶּס הָיָה מוֹשָבָה. וְהָיְתֶה מוֹשַׁבְתֵּנוּ לִכְרָךְ.

עוֹד נִזְכֹּר אֶת יְמֵי- הַמַּנְדַּט,

גַם מַר שְׁטַמְפֶר לְטוֹב יִזָּכֵרָה.                                         

אֵיךְ מָדַד שַׁעֲלוֹ בַּחוֹלוֹת, תָּכְנִיוֹת לְבַדּוֹ אָז עָרַךְ.

פַּרְצֶלַּצְיוֹת, קַוֵּי הַבִּיוּב, אַרְנוּנוֹת הַיֵינוֹת וְהַקֶּרַח.

הוּא הָיָה סַנְדָּקָה שֶׁל הַעִיר בְּעוֹדָה מוֹשָבָה זְעִירָה. 

כַּךְ נוֹתְבִים הַחַיִים נְתֵיבָם, וְתָעִיד מַצַּבְתָּם הַנִּצַּחַת

שֶׁל אַרְבַּעַת נוֹפְלִים גִּבּוֹרִים עַל מִשְׁמַר חַיֵיהֶם וּכְבוֹדָם.

לֹא הִכַּרְנוּ אֶת גִּיסִין פָּנִים – אַך דְּמוּתוֹ חֲקוּקָה, לֹא נִשְׁכַּחַת:

עֶלֶם עַז הַשּׁוֹעֵט אֱלֵי- קְרָב, וְסוּסוֹ הַחוֹזֵר מְיֻתָּם.

גַּם שַׁפִּירָא, יִחְיֶה בְּשֵׂיבָה, מֵאוֹרוֹ עוֹד זָכִינוּ לָקַחַת.

עוֹדוֹ עַז וְתָמִיר כְּאַלּוֹן, אַךְ דְּמוּתוֹ כְּבָר הָיְתָה אַגָּדָה.

א. מאורעות תרפ"א – (1921) 
מאורעות 1921 החלו ביפו. במהומות אלו נרצחו 11 יהודים ובהם הסופר יוסף חיים ברנר. המהומות התפשטו לעבר פתח תקווה.

מאורעות תרפ"א השאירו רישומם על חיי המושבה והארץ ורשמו דף במסכת הגבורה היהודית.

עמידתם הנחושה של בני פתח- תקוה מול אלפי פורעים ערבים זכתה לפרסום רב בספרות ובעיתונות העברית. שטינמן פרסם המנון לפתח תקוה ובו כתב: "מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה, פתח תקוה נתנה שמחה בלבנו, שם הכרנו את בני הישוב החדש"…

עם היוודע בפתח תקוה, דבר המהומות ביפו נבחר ועד הגנה בראשו אברהם שפירא וסגנו אבשלום גיסין.

ב-4 במאי הותקפה כפר סבא ובתי התושבים הועלו באש, התושבים הועברו לפתח תקוה. ב-5 במאי, בבוקר כ"ז בניסן, החלה נהירת אלפי ערבים לעבר המושבה מצפון ומאוחר יותר מכיוון יהודיה. נשים וילדים התכנסו בבית הכנסת וביקב והגברים תפסו עמדות כח על הבתים. רוכבים בראשותו של אבשלום גיסין יצא לקראתם, הכח נפגע ואבשלום נהרג. הערבים התקדמו עד לבית האריזה בבחריה ונבלמו ממש לפני מסילת הברזל ע"י כח המגן. בהמשך הגדוד ההודי ומטוס סיור סייעו לכוחות בהדיפת הפורעים.

בתום הקרבות איבדה המושבה 4 מבניה: אבשלום גיסין, נתן רפפורט, זאב אורלוב וחיים צבי גרינשטיין.

במשך שנים ארוכות הנציחה פתח תקוה את זכר הנופלים בכ"ז בניסן. ביום זה נערך טקס זיכרון בנוכחות כל תלמידי בתי הספר והתושבים, בתי העסק נסגרו. טקס זה הופסק עם הכרזת יום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל.

חללי מאורעות תרפ"א 

אבשלום גיסין

אבשלום נולד בפתח תקוה בשנת תרנ"ו-1896. הוא למד בראשון לציון ואחר כך בפיק"א בפתח תקוה ובגימנסיה ביפו. בגיל 16 נסע לקושטא כדי ללמוד באקדמיה הצבאית. סיים לימודיו בהצטיינות ושימש שם כמורה.

בתום מלחמת העולם הראשונה חזר לפתח תקוה. עם פרוץ מאורעות תרפ"א נקרא לעמוד בראש הפיקוד של ההגנה במושבה יחד עם אברהם שפירא. אבשלום יצא בראש הכח התוקף שיצא לעבר הפורעים בצפון המושבה ונהרג בעת הקרב, סמוך לתל "מלאבס".

בהלוויה אמר אביו :"מאושר אנוכי שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח תקוה. אני גאה בבני שנפל קרבן כיהודי על מזבח העם והמולדת".

לאחר מותו נקרא סניף מכבי על שמו "מכבי אבשלום".

חיים צבי גרינשטיין

נולד בי"ז באדר לאביו שהיה אחד מחמשת התלמידים הראשונים במקוה ישראל. הוריו היו ממתיישביה הראשונים של פתח-תקווה והשתתפו בהגנת המושבה בתגרות שבין המתיישבים לשכניהם הערבים. אמו כונתה בפי הערבים "סית אסתר" והיתה ידועה באומץ לבה.

במאורעות תרפ"א השתתף חיים בהגנת המושבה ונפל בעת הנסיגה, יחד עם אבשלום גיסין. במותו היה בן 44, הותיר אשה וחמישה ילדים.

זאב אורלוב

זאב נולד ברוסיה ועלה עם הוריו בהיותו בן שבע. המשפחה התיישבה בפתח תקוה. בגיל 13 נאלץ לעזוב את לימודיו עקב מות אמו כדי לעזור בפרנסת המשפחה ובהיותו בן 18 נפטר אביו ועול המשפחה הוטל עליו. למרות זאת, עם כניסת הבריטים לארץ התנדב לגדוד העברי ושרת בגדוד עד לפירוקו.  היה שותף לפעילות הגנה במושבה. במאורעות תרפ"א לחם עם מגני המושבה ונפל בעת הקרב.

נתן רפפורט

בן למשפחת רבנים. נולד ב-1886 בליטא. בשנת 1905, בהיותו בן 19, עלה לארץ יחד עם אנשי "העלייה השניה" והתיישב בפתח-תקווה. לפרנסתו עבד במושבה  כפועל שכיר. עם ראשית הקמת כפר סבא רכש שתי חלקות אדמה אך המשיך את עבודתו כפועל. כשהחלו בבניית הבתים בכפר סבא בנה בה את ביתו ונשא לאשה את ברוריה לבית כהן.אולם, זמן קצר אחרי הולדת בתו היחידה נפטרה אשתו. למרות אסונו האישי וטיפולו בבית, עסק בענייני השמירה בכפר סבא.
בפרוץ המאורעות בניסן תרפ"א טול-כרם וטירה זוממים לטבוח בתושבי יצא לפתח תקוה כדי לשכנע את ועדת ה"הגנה"  לשלוח תגבורת לכפר סבא. כשהחליט ועד ה"הגנה" כי אין לפצל את הכוח המועט וכי על תושבי כפר סבא ועין חי להתפנות לפתח תקווה, הצטרף למגינים בפתח תקוה.
ביום כ"ז בניסן תרפ"א השתתף בהדיפת ההתקפה הערבית מצפון לפתח תקווה ובמהלך חילופי האש נפצע פצעי מוות ונפטר באותו יום. הובא לקבורה עם עוד שלשה מחבריו שנפלו באותו יום. הניח בת.