אברהם שפירא         
מגיבורי המיתוס הארצישראלי,שקבע את הכלל הראשון בשמירה " לא להרוג ולא להיהרג".

אברהם שפירא נולד בכפר מיכלובקה ברוסיה בתשרי תרל"א ועלה לארץ עם הוריו ואחיו בהיותו בן 10. בתחילה התגוררה המשפחה בירושלים. עם הקמת ההתיישבות ב"יהוד" על ידי מייסדי פתח תקוה עברה משפחת שפירא לגור  שם. מגיל 12 למד אברהם ערבית, רכיבה ושימוש במקל להגנה עצמית. התפרסם כלוחם עז. בגיל צעיר התמנה כשומר המושבה וזכה לכבוד רב ולכינויים  שדבקו בו מאז: "הג'דע",  איברהים מיכה, שייח' בן השייחי'ים" ו"זקן השומרים".

שפירא למד להבין את דרך החשיבה של שכניה הערבים של פתח-תקוה והשתמש בהרפתקנות כאמצעי לרכישת אמונם של הערבים, עמדה לו כמובן ידיעת שפתם ונימוסיהם. מיוחדת וסבוכה הייתה מערכת יחסיו עם שבט אבו קישק, שהשתתף במאורעות תרפ"א נגד פתח תקוה, אך חתם בהמשך "הסכם שלום", שסייע לפתח תקווה, שנים ארוכות. בזכות הסכם זה התפרסם שפירא כרודף צדק ללא משוא פנים ושימש כבורר שיפוטי בין יהודים לערבים. בביתו ובחצרו הצטופפו ערבים ובדואים שבאו לבקש צדק ומשפט: " הוכחנו לשכנינו, כי היהודי אינו הפקר והפוגע בו נקרא פושע כמו כל מי שפוגע  באדם אחר, שלום מגיע ליהודים לא פחות מאשר לכל תושבי הארץ האחרים, אך רק שלום המבוסס על צדק וכבוד, יכול להיות אמיתי  וקיים".

שפירא היה איש ציבור רב- פעלים: הוא שימש כמוכתר המושבה ואיש הקשר עם השלטון התורכי.היה חבר וועד המושבה, סגן ראש הוועד וסגן ראש המועצה.כמו כן, שימש כמלווה אישי של הברון רוטשילד ושומרם האישי של חיים ויצמן והנציב העליון הרברט סמואל וארח את המבקרים החשובים שביקרו במושבה, ובהם: הלורד מלצ'ט , הלורד מילנר סיר ארתור ווקפ, רונלד סטורס, הלורד בלפור וחברי ההנהלה הציונית. שפירא היה חבר וועדת היובל בחגיגות החמישים של פתח תקווה (שנת תרפ"ט).

עקב ניסיונו הרב בשמירה ובתפקידי ביטחון, הוא עמד בראש וועדת ההגנה ובראש וועדות הביטחון, שימש נשיא ארגון השומרים העבריים בארץ ישראל, שופט בוועדה לערעורים בשירות העם ויושב ראש הוועדה לחייל ולנוטר.

לאחר הטבח בכפר קאסם ב- 1956 נקרא לשמש כמגשר בין ערביי הכפר ומדינת ישראל.

שפירא תרם את ביתו לעיריה עוד בחייו: "את הבית נתתי לעירייה, אין אדם שיחיה לעולם, כשאמות יישארו כל הבית והמתנות והמזכרות בשביל הדורות הבאים. "

הישוב ומנהיגיו הוקירו וכבדו את האיש בביקורים בביתו ובמסיבות שנערכו לכבודו. דוד בן- גוריון כתב במכתב ששלח משדה בוקר: "…עליך נאמר אחד בדורו…"

דמותו של שפירא עוררה את דמיונם של סופרים רבים חלקם בני פתח תקווה והוא זכה עוד בחייו לספרים  רבים שנכתבו  עליו, ביער שניטע על שמו, בשירים, בסרטים ובתכניות רדיו .לאחר מותו הונצח בעיר ברחוב "זקן השומרים". שפירא נפטר בשנת 1965 בהיותו בן 95 שנה ונקבר בפתח תקוה.

קראו עוד: אברהם שפירא שומר או אגדה

            להכיר ולהוקיר – אברהם שפירא – שומר או אגדה

 

יהושע שטמפפר    

יהושע שטמפפר ממייסדי המושבה היה היחיד שזכה בתואר "ראשון להגנה בארץ ישראלי"  שניתן לו ע"י אליהו גולומב.

שטמפפר שהעריץ גבורה, החל בפעולת עמידה על הנפש עוד בהיותו בירושלים.

יהושע שטמפפר קירב אליו עזי רוח ונלחם במסירות נפש כדי להגן על האדמה והרכוש  גם אם נאלץ לצאת לקראתם בשבת מבית הכנסת…"יצאנו בעזרת השם כמנצחים, ולא כמו שהיינו נוהגים בירושלים. עתה שלום לנו מכל אויבנו וכולם מבקשים קירבתנו".

 

יהודה ראב   

יהודה ראב, היה החורש הראשון והשומר הראשון של המושבה.

יהודה ראב הוכיח לערבי האזור באומץ רוחו ובכח זרועו כי לא "ולד אל מות" עלו להתיישב על אדמת פתח תקוה.  היה זה יהודה ראב שפגש את השומר הפלאי דאוד אבו יוסוף וזה שקרבו למושבה.

קישור – "להכיר ולהוקיר" יהודה ראב – ממייסדי העיר ומראשוני השומרים

 

דאוד אבו יוסוף – "השומר האגדי"  
יהודי ממוצא תימני ששהה בפתח תקוה שנה. בתקופה זו הוא שמר על המושבה ולימד את תושביה להשתמש בכלי נשק כנגד שכניהם. דאוד אבו יוסוף למד את התושבים על אורחות חייהם של שכניהם הבדואים כדי שיוכלו  לדעת איך להתגונן מפניהם. הוא נגן על כלי נגינה בן מיתר אחד – רבאבה. הסיפורים עליו השפיעו על ילדי המושבה. מתאר אותו נתן יונתן בשירו "דהוד" מתוך הספר שירי עפר ורוח , ספרית הפועלים 1981

 

 

 

 

יעקב בן מימון זרמתי  
נולד ביפו והיה בקיא בחיי הערבים ובשפתם. שמש כשומר בפתח תקוה וכן לימד את המתיישבים הראשונים ערבית ואת אורח החיים של הערבים.

 

 

 

סנדר חדד    

התפרסם בין ראשוני השומרים כגיבור.  סנדר הגיע לפתח תקוה בתקופת הביאליסטוקאים ומיד התבלט באומץ רוח. תורתו, אותה הנחיל לתלמידים, היתה " איזהו גיבור? זה שאיננו פוחד לספוג מלקות אך גם יודע לחלק מלקות…"

סנדר נולד בעירה סמוכה לביאליסטוק , לאביו שהיה נפח ומכאן הכינוי חדד.

התפרסם בין ערבי האזור "כחוג'ה סנדר".

סנדר חדד נפצע אנושות בדרכו לבאר טוביה ונפטר מפצעיו. כשהגיעה הידיעה לפתח תקוה יצאו בני המושבה להביאו לקבורה ב"סגולה" . על קברו מצבה ובה תבליט של הנבוט המפורסם שהיה כלי נשק יחיד בו נהג להשתמש. נבוט זה נמצא במוזיאון הראשונים בבית יד לבנים.

 

"דהוד " / נתן יונתן

דהוד ….או אבו יוסוף, דהוד !
ינגנו הרבאבה, העוד.

 

… ובנוח עצבות על דהוד

ושלף לו ראבאבה או עוד

וניגן לבדו בנכאים

איש יחיד ושיור הגלמוד.

 

או ישיר אגדות מן ערב

ובכו הגברים והטף.

ותשכח את ענייה יתומה

ותזכיר אהביה עלמה.

נאנח, נאנח הג'מעא

ומלא המדפה דממה.

רק שירת הנוכרי וקסמה.

 

כָּךְ נוֹתְבִים הַחַיִים נְתִיבָם / נתן יונתן
בֵּין בָּתֵּי הַפּוֹאֶמָּה הַזֹּאת לֹא נַשְׁכִּיחַ פִּשְׁעֵי-בֹּעֲזַיִךְ,

עַל מָכְרָם פּוֹעֲלִים עִבְרִיִים לְחֶרְפַּת אַבְטָלָה וְרָעָב,

לְמֵרוּץ אַכְזָרִי בְּעִדּוּר, גּוֹחֲנִים עַל עָפָר פַּרְדֵּסַיִךְ,

לְאַלַּת הַשּׁוֹטֵר הַנָּכְרִי, לְהַלְמוּת דָּרְבוֹנוֹת- מַגָּפָיו.

לֹא אֶחָד מִמִּשְׁמֶרֶת- עוֹבְדִים עוֹד נוֹשֵֹא אוֹתוֹת –טֶלֶף- סוּסַיִךְ

וְיֵשׁ קֶבֶר בְּבֵית- הָעַלְמִין לְאֶחָד שֶׁכָּרַע וְשָׁכֵב.

 

כָּךְ נוֹתְבִים הַחַיִּים נְתִיבָם מִבְּקָתוֹת שֶׁל חֵמָר וְסוּף פֶּרֶא.

כְּפָר- מְלַבֶּס הָיָה מוֹשָבָה. וְהָיְתֶה מוֹשַׁבְתֵּנוּ לִכְרָךְ.

עוֹד נִזְכֹּר אֶת יְמֵי- הַמַּנְדַּט,

גַם מַר שְׁטַמְפֶר לְטוֹב יִזָּכֵרָה.                                         

אֵיךְ מָדַד שַׁעֲלוֹ בַּחוֹלוֹת, תָּכְנִיוֹת לְבַדּוֹ אָז עָרַךְ.

פַּרְצֶלַּצְיוֹת, קַוֵּי הַבִּיוּב, אַרְנוּנוֹת הַיֵינוֹת וְהַקֶּרַח.

הוּא הָיָה סַנְדָּקָה שֶׁל הַעִיר בְּעוֹדָה מוֹשָבָה זְעִירָה. 

 

כַּךְ נוֹתְבִים הַחַיִים נְתֵיבָם, וְתָעִיד מַצַּבְתָּם הַנִּצַּחַת

שֶׁל אַרְבַּעַת נוֹפְלִים גִּבּוֹרִים עַל מִשְׁמַר חַיֵיהֶם וּכְבוֹדָם.

לֹא הִכַּרְנוּ אֶת גִּיסִין פָּנִים – אַך דְּמוּתוֹ חֲקוּקָה, לֹא נִשְׁכַּחַת:

עֶלֶם עַז הַשּׁוֹעֵט אֱלֵי- קְרָב, וְסוּסוֹ הַחוֹזֵר מְיֻתָּם.

גַּם שַׁפִּירָא, יִחְיֶה בְּשֵׂיבָה, מֵאוֹרוֹ עוֹד זָכִינוּ לָקַחַת.

עוֹדוֹ עַז וְתָמִיר כְּאַלּוֹן, אַךְ דְּמוּתוֹ כְּבָר הָיְתָה אַגָּדָה.

* שיר זה הוקדש להסטוריה העשירה של המושבה 
  ולדמויות הנערצות על נתן יונתן.

 

האיש ההוא / נתן יונתן
איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

למרגלות ההר נולד, ליד הנחל

בחורף שר בין ערבות בוכיות

בקיץ בין אורות בצעי המים

לחמו שילח על פני הנחל לדגה

מקני הסוף כרת לו עפיפון

וכשהיה לאיש, מגבעולי הערבות

הבוכיות נטה סוכה

מאבן המבצר האפורה בנה לו בית

על מי הנחל טחנה הקים

זרע שדות, שלח אונו

על פני הים באניות סוחר

אך יש אשר יניח כלי מלאכתו

ויהיה פתאום לאיש אחר

איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא,

אשר היה כערבות הבוכיות?

למרגלות ההר נלד, ליד הנחל

יידור פזור נפש על ההר

או בבקעים. ובנופלו בבוקר

לא עבות אחד על אדמתו

יקנו לו אחוזת עולם

ליד אמות המים השקטות

איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

וכמו מבצר עתיק היה

בסוף הדרך.

איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

 

* מתוך דבריה של צפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן, בראיון שנתנה לאחר מותו ב"אתר הקיבוצים"  –www.kibbutz.org.il   "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?" – "הוא כתב את זה על השומר האגדי אברהם שפירא. כך דיברנו בינינו. בתור 'מלאבסי' פטריוט נתן התגאה בשומר הוותיק הרוכב על סוסתו בשדות מלאבס, היא פתח-תקווה של היום".